2.4 זטהמטרים!
NGC 4889 היא גלקסיה אליפטית ענקית, הגלקסיה הבהירה ביותר בצביר הגלקסיות קומה. קוטרה לאורך הציר הארוך ביותר שלה הוא כ-250,000 שנות אור, כשהמדידה נעשית עד רמת עמימות סטנדרטית שבה אסטרונומים משתמשים כדי להשוות בין גלקסיות. שנת אור היא המרחק שהאור עובר בשנה אחת, כ-9.46 טריליון קילומטרים.
לגלקסיה כמו NGC 4889 אין קצה חד. הכוכבים שלה הולכים ומתדלדלים בהדרגה, ולכן הזוהר שלה דועך לאט אל החשכה. כדי להשוות בין גלקסיות באופן הוגן, אסטרונומים מודדים כל אחת מהן עד אותה בהירות עמומה, רמה הנקראת D25. ברמה הזו אורכה של NGC 4889 בשמיים הוא כ-2.6 דקות קשת. דקת קשת היא חלק אחד משישים של מעלה.
כדי להפוך את הזווית הזו לרוחב צריך לדעת את מרחק הגלקסיה. צוות בהובלת ניקולס מקונל העריך שהיא נמצאת במרחק של כ-336 מיליון שנות אור, ולפי זה הרוחב הוא כ-250,000 שנות אור. נאס"א מציינת מרחק מעוגל יותר, כ-300 מיליון שנות אור. מכדור הארץ הגלקסיה נראית כצורה סגלגלה שאורכה בערך פי אחד וחצי מרוחבה.
תמונות עמוקות יותר מראות שהזוהר שלה מגיע רחוק יותר. אטלס הגלקסיות סיינה, שעוקב אחר גלקסיות עד רמת בהירות עמומה יותר באור אדום, מודד את NGC 4889 בכ-4.9 דקות קשת. באותו מרחק זה כ-480,000 שנות אור. שני המספרים מודדים עד קצוות שונים, ואף אחד מהם אינו שגוי.
NGC 4889 נמצאת ליד מרכז צביר קומה, אחד מצבירי הגלקסיות העשירים ביותר בקרבת שביל החלב. היא שוכנת בקבוצת הכוכבים שערות ברניקי. האסטרונום ויליאם הרשל גילה אותה, והיא ידועה גם בשם קלדוול 35.
הגלקסיות הכבדות ביותר הן בדרך כלל אליפטיות ענקיות כמו זו, ליד מרכזי צבירי גלקסיות. הן מקבצים חלקים וסגלגלים של כוכבים שרובם ישנים, ומתהווים בהן מעט כוכבים חדשים. המגניטודה הנראית של NGC 4889 היא 11.5. זהו מדד לבהירות שבה היא נראית מכדור הארץ, ובו מספרים גדולים יותר מציינים עצמים עמומים יותר. לפי נאס"א, עדיף לראות אותה בטלסקופ גדול תחת שמיים חשוכים.
במרכז NGC 4889 נמצא חור שחור סופר-מסיבי. ב-2011 צוותו של מקונל העריך שמסתו גדולה פי כ-21 מיליארד ממסת השמש. ההערכה אינה ודאית: הטווח הסביר לפי הצוות נע בין 6 מיליארד ל-37 מיליארד. מסתו של החור השחור במרכז שביל החלב גדולה פי כ-4 מיליון ממסת השמש, ולכן מסתו של החור השחור של NGC 4889 גדולה פי כ-5,000 ממנה.
אי אפשר לראות חור שחור ישירות. הצוות השתמש בטלסקופים ג'מיני צפון וקק II בהוואי כדי למדוד באיזו מהירות נעים כוכבים ליד מרכז הגלקסיה. מודלים ממוחשבים של מסלולי הכוכבים הראו אז כמה מסה נדרשת כדי להסביר את המהירויות האלה.