5.5 פטהמטרים!
הערפילית המנצנצת, הידועה גם בשם NGC 6826, היא מעטפת זוהרת של גז שפלט כוכב גוסס, בקבוצת הכוכבים ברבור. רוחבה של המעטפת החיצונית הבהירה שלה כ-5–6 טריליון קילומטרים, מעט יותר מחצי שנת אור. שנת אור היא המרחק שהאור עובר בשנה אחת. הערפילית נקראת כך משום שבטלסקופ קטן היא נראית כנעלמת ומופיעה מחדש.
NGC 6826 היא ערפילית פלנטרית: השכבות החיצוניות של כוכב דמוי שמש, שנפלטו לקראת סוף חייו וזוהרות סביב הליבה הקטנה והחמה שנשארה. אסטרונומים במאה ה-18 קראו לענני הגז האלה ערפיליות פלנטריות משום שבטלסקופים קטנים הם נראו עגולים, כמו כוכבי לכת רחוקים כגון אורנוס.
תמונות של טלסקופ החלל האבל מראות שפה פנימית בהירה בגודל של כ-19 על 10 שניות קשת, בתוך מעטפת חיצונית בגודל של כ-31 על 27 שניות קשת. שניית קשת היא 1/3,600 של מעלה. הילה עמומה בהרבה של גז מגיעה עד כ-130 שניות קשת מהכוכב.
כדי להפוך את הזוויות האלה לאורכים צריך לדעת את מרחק הערפילית. מדידות של טלסקופ החלל גאיה, שנותחו ב-2021, מציבות אותה במרחק של כ-4,200 שנות אור, בסטייה של כ-5% לכאן או לכאן. במרחק הזה המעטפת החיצונית היא בגודל של כ-5.9 על 5.1 טריליון קילומטרים. הערכות אחרות של המרחק נעות בין כ-2,200 ל-6,800 שנות אור, ולכן גם הגדלים המבוססים עליהן שונים.
כשמביטים ישירות ב-NGC 6826 דרך טלסקופ קטן, רוב המתבוננים רואים רק את הכוכב המרכזי הבהיר שלה. הבטה קלה הצידה מביאה לעין את הערפילית העמומה יותר, וחזרה להביט בכוכב גורמת לערפילית לדהות שוב. האפקט הזה הקנה לה את השם "הפלנטרית המנצנצת". הערפילית עצמה אינה משתנה: הנצנוץ הוא אשליה שנוצרת בצפייה.
וויליאם הרשל גילה את הערפילית ב-1793. את הערפילית רואים בצורה הטובה ביותר מחצי הכדור הצפוני בלילות קיץ.
תמונות האבל מראות שני כתמים אדומים בצדדים מנוגדים של הערפילית. אסטרונומים קוראים להם FLIERs, ראשי תיבות של fast low-ionization emission regions, כלומר אזורי פליטה מהירים בעלי יינון נמוך. מדובר במבנים צעירים, עשירים בחנקן, שבהם אטומים טעונים חשמלית זורמים החוצה מהר יותר ממהירות הקול. האבל צילם אותם בינואר 1996 כדי לעזור לאסטרונומים להבין כיצד הם נוצרים.