1.73 פמטומטרים!
נייטרון הוא חלקיק חסר מטען חשמלי, שנמצא יחד עם פרוטונים בגרעין של כמעט כל אטום. רוחבו כ-1.7 פמטומטרים, והוא נמדד כפעמיים הרדיוס המגנטי שלו, שמתאר כיצד המגנטיות שלו מתפזרת. פמטומטר הוא מיליונית ממיליארדית המטר (10−15 מטרים).
לנייטרון אין משטח קשיח. הוא בנוי משלושה חלקיקים קטנים יותר, הנקראים קווארקים: קווארק אחד מסוג מעלה ושני קווארקים מסוג מטה, המוחזקים יחד בידי הכוח החזק, אותו כוח שקושר נייטרונים ופרוטונים לגרעין. לקווארק למעלה יש מטען חיובי, ולקווארקי מטה יש מטענים שליליים, ויחד המטענים מבטלים זה את זה.
את גודלו של פרוטון מודדים לפי האופן שבו המטען החשמלי שלו מתפזר, אך שיטה זו אינה מתאימה לנייטרון. המטענים החיוביים והשליליים שלו מתפזרים באופן שונה זה מזה, ולכן המדד הרגיל של גודל המטען יוצא מספר שלילי, ומספר כזה אינו יכול להיות רוחב. הפיזיקאים משתמשים במקום זאת במגנטיות של הנייטרון.
נייטרון פועל כמגנט זעיר. קבוצת נתוני החלקיקים (Particle Data Group), שאוספת את מדידות החלקיקים בעולם, מציינת שהרדיוס הממוצע של המגנטיות הזאת הוא 0.864 פמטומטרים, בדיוק של כ-1%. גם ניסויי פיזור מראים שנייטרונים ופרוטונים הם בערך באותו גודל.
ב-1930 ירו ולתר בוטה והרברט בקר חלקיקי אלפא, שהם גרעיני הליום, על המתכת בריליום. המתכת פלטה קרינה חזקה וחודרת, ויש פיזיקאים שסברו שהיא קרינה בעלת אנרגיה גבוהה, מאותו סוג כמו האור. ב-1932 הראה ג'יימס צ'דוויק, שעבד במעבדת קוונדיש בקיימברידג' שבאנגליה, שהקרינה הזאת מורכבת מחלקיקים ניטרליים שמסתם בערך כמסת פרוטון. ארנסט רתרפורד הציע שחלקיקים כאלה עשויים להתקיים בגרעינים, והם נקראו נייטרונים.
מכיוון שלנייטרון אין מטען, המטען החיובי של הגרעין אינו דוחה אותו. לכן נייטרונים יכולים להגיע אפילו לגרעינים הכבדים ביותר ולבקע אותם, וגילויו של צ'דוויק סלל את הדרך לביקוע אורניום. הוא קיבל על כך את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1935.
מחוץ לגרעין נייטרון אינו שורד זמן רב. בממוצע הוא שורד כ-15 דקות (878 שניות) עד שהוא דועך לפרוטון, לאלקטרון ולחלקיק הנקרא אנטי-נייטרינו. נייטרון כבד מעט מפרוטון, בכ-0.14%.